|
להלן מאמר בנימה אישית מעט
יותר:
הכנס ה- 6 של אמב"י
מאת: ברק ליברמן
הקדמה
לא תמיד יודעים למה לצפות מכנסים שנתיים למיניהם. מה
עוד שרק המחשבה שערב שלם הולכים לדון כבל עם ועדה בנושא שאנחנו
אוהבים כל כך להצניע , גרמה לא פעם לאשתי ולי לחשוב על בילוי אחר
לערב הכנס השישי של אמב"י. כשהתיישבנו באולם ההרצאות בבניין ביה"ס
למקצועות הבריאות באוניברסיטת תל אביב , שהיה מלא בבעלי עניין בנושא
ובסטודנטים מהחוג להפרעות בתקשורת שפרש את חסותו על הכנס, הוסר הספק
מלבינו – הגענו למקום הנכון.
פתיחה
ראשון
הדוברים ומנחה הערב עלה בני רביד יו"ר אמב"י , שלא מפספס אף ניואנס
הקשור בגמגום ומקפיד על כל מאפייניו , ונשא את דברו. הוא מדבר וליבנו
מתרחב מגאווה ואולי גם קצת מקנאה על האומץ, הוא מדבר וכל מילה היא
מתן לגיטימציה. ככל שמתקדם הערב נראה שהמבוכה הראשונית בקהל שוכחת
והופכת להקשבה טבעית ושגרתית.
למרות
הצער הרב שנגרם עקב אי הופעתו של ח"כ בראון בשל אילוצים ביטחוניים
שנתגלו לו ולנו ממש ברגע האחרון הוחלט להמשיך בערב בלעדיו...
התכנית
ראשית,
עלי להתנצל מראש אם אשכח או אסלף פרטים הנוגעים להרצאות. את כל
הדברים אני כותב מזיכרוני והם לא יותר מאשר רשמים כלליים.
בשל כך,
שמות המרצים לא יופיעו במאמר. תקצירי ההרצאות שניכתבו ע"י המרצים
עצמם נמצאים בהמשך.
הרצאה 1:
תקשורת מהי-האם המדיום הוא המסר.
הרצאה
מהסוג הראליסטי פסימי- במשך 50 השנים האחרונות לא חלה כל התקדמות
משמעותית בחקר הגמגום.אין תרופה לגמגום. יש אספקט גנטי לתופעת
הגמגום. הגורמים להתפתחות הגמגום לא ידועים עדיין בוודאות אך יש משקל
גם לגורמים פיזיולוגיים וגם לגורמים פסיכולוגיים סביבתיים. הוזכר
ההבדל בפעילות החשמלית במוח בעת הדיבור בין מגמגמים ללא-מגמגמים כפי
שנצפה בבדיקות מעבדה שונות. יותר ויותר קשה להיות מגמגם בעולם שבו
המדיום הופך למעשה למסר עצמו. ניתן להסתכל על המגמגם כעל "נושא הדגל
" במאבק על העמדה שהמסר הוא המסר האמיתי ולא המדיום המציג אותו.
הרצאה 2
: מדוע הטיפול לא מצליח.
נשאלת
השאלה למה טיפול בגמגום נכשל ? אחת הסיבות העיקריות ,לדברי המרצה,
היא העובדה שהמטופל לא באמת מוכן לעשות שינוי דרסטי בחייו שיאפשר
טיפול בדיבור.
אנשים
מגיעים לטיפול חדורי מוטיבציה לחולל שינוי בחייהם, אבל בפועל קשה
לרובם לבצע את השינוי המיוחל. בטיפול מושם דגש גם על האספקטים
הפסיכולוגיים הנלווים לגמגום ולא רק על שינוי טכניקת הדיבור.
הרצאה 3:
אחריות המטופל.
אחריות
המטופל בהצלחת הטיפול מתחילה למעשה בעצם ההחלטה לפנות לטיפול. וכמו
כל צרכן נבון יש לבצע "סקר מטפלים" לפני הבחירה במטפל הנכון. מטרת
הטיפול צריכה להיות מנוסחת ע"י המטופל ומוסכמת על שני הצדדים. חשובה
הכימיה בין המטפל למטופל. באחריות המטופל לבחון בכל פרק זמן את קצב
התקדמות הטיפול ומימוש יעדיו. אם מרגיש המטופל שהטיפול "נתקע", עליו
לברר עם המטפל את הסיבות לכך ,ולחשוב ביחד על פתרונות חלופיים. אם
עדיין לא מורגשת התקדמות, אין סיבה להישאר בטיפול , ויש להפסיק את
הטיפול ולנסות (או לא) מטפל אחר.
מסוג
ההרצאות שחבל שלא שמעתי לפני כמה שנים.
הרצאה 4
: התייחסות המאזין לדובר מגמגם.
הצגת מחקר שנעשה במסגרת החוג להפרעות בתקשורת בו
נבדקה התנהגות מראיינים בראיון עם אדם מגמגם מול אדם לא מגמגם.
במסגרת ההרצאה תוארו בקצרה כל שלבי המחקר , המסקנות, והסברים אפשריים
למסקנות. בין המסקנות שאותי הפתיעו היא העובדה שמרואיינים דיברו מהר
יותר, באופן מובהק, עם מגמגמים מאשר עם לא מגמגמים.
הרצאה אקדמית מעניינת. זה סוג ההרצאות (הצגת מחקרים
חדשים) שהייתי רוצה לשמוע יותר בכנסים ובמפגשים של אמב"י.
הרצאה 5
: טיפול אינטרקטיבי במשפחה עם ילד מגמגם בגיל הרך.
ההרצאה
הציגה שיטת טיפול בגמגום בילדים בגיל הרך שיובאה לארץ מחו"ל. הטיפול
דורש שיתוף פעולה של הילד , ההורים (גם האב נחוץ מאד) והמטפל. חלק
מהטיפול מתנהל למעשה בצורה של משחק בין הילד להוריו. חלקים מהמשחק
מצולמים בווידאו ומנותחים לאחר מכן.הטיפול לא מסתיים אצל הקלינאיות
אלא ממשיך גם לבית.
בטיפול
בילדים בגיל הרך נרשמת הצלחה ניכרת בהתגברות על גמגום, עובדה שנדונה
גם במפגש של אמב"י עם פרופ' יאירי השנה.
בתום
ההרצאות התקיימו סדנאות שונות באולמות הסמוכים.
סיום
הכנס היה
מעניין ומקצועי. האכסניה שסיפקה האוניברסיטה עבור הכנס הייתה מכובדת.
לכנסים הבאים כדאי להדפיס (או לפרסם באתר אמב"י) סיכומי הרצאות ,
ראשי פרקים או עותקים מהשקפים ששימשו את המרצים. יש לשקול להקליט או
לצלם הרצאות לטובת אנשים שלא יכלו להגיע לכנס.
 |
|
להלן נציג את תקצירי
ההרצאות שנכתבו בידי המרצים של הכנס ה- 6.
למה טיפול בגמגום לא מצליח?
מאת:
ברברה דם
קלינאית תקשורת, מומחית לבעיית שטף הדיבור
"ניסיתי את כל השיטות הטיפוליות שקיימות ושום דבר לא
עזר". זוהי חוויתם של אנשים רבים שמגמגמים ועוברים משיטה טיפולית אחת
לשנייה בתקווה ש"הפעם זה יעבוד". פעם אחר פעם הם מתאכזבים כשהם
מוצאים עצמם ממשיכים לגמגם. מצד שני ישנם אנשים אשר בעבר גמגמו
והגמגום הפסיק. חלקם של אנשים אלה עברו טיפול. חלקם התגברו על הגמגום
בעצמם. מהו השוני בין שתי אוכלוסיות אלה?
אפשר לטעון שאנשים אשר הפסיקו לגמגם הנם פשוט
ברי-מזל ושהגמגום שלהם סתם נעלם. העובדה היא שקיימות סיבות מדוע
טיפולים מסוימים בגמגום לא עוזרים ומדוע אנשים רבים אשר מגמגמים כן
מתחילים לדבר בשטף.
גמגום אינו מופיע סתם. אנשים מגמגמים כתוצאה מן
התהליך המוחי בו הם משתמשים להפקת דיבור.
כאשר הטיפול מתמקד בדיבור במקום שיתמקד בתהליך הפקת
הדיבור אזי חסרה ההדרכה אשר תלמד את המטופל כיצד לשנות את דרך הפקת
הדיבור. שיטות טיפוליות מסורתיות לבעיית הגמגום מתמקדות לרוב על
מציאת דרכים וטכניקות להוצאת המלים. לדוגמה, הם מייעצים למטופלים
לנשום באופן שונה, להאט את הדיבור, להאריך את הצליל ההתחלתי, וכו.
לפעמים המאמץ מתמקד על בניית ביטחון-עצמי. האמונה היא כי ביטחון-עצמי
מוגבר יגביר את שטף הדיבור.
לרוב הטיפולים מתעלמים מכך שהבעיה עמוקה הרבה יותר
מעצם הדיבור המגומגם. מחקרים בתחום התפקוד המוחי מוכיחים שאנשים
מגמגמים מפעילים תהליכים מוחיים שונים להפקת הדיבור מאשר אנשים
שדיבורם שוטף.
Braun,1997, Finitzo, Pool, Freman, Devous, &Watson, 1991, )
Ingham, Fox,&Ingham,1997)
. הסיבה לכך שהמוח מתפקד באופן שונה אצל חלק מן האנשים בעת הפקת
דיבור אינה ידועה עדיין. אף-על-פי-כן, ממצאים אלה מרמזים שטיפול
בגמגום לא יפטור את הבעיה אלא אם כן התהליכים המוחיים של הדיבור
ישונו.
בניסיוני ראיתי שוב ושוב שאנשים מגמגמים יכולים
לשנות את דרך הפקת דיבורם. התהליכים המוחיים אינם מקובעים. ניתן לפתח
התנהגויות חדשות לעיבוד תהליכים מוחיים. התוצאה היא דיבור שנשמע
נורמאלי ואשר היינו יותר אוטומטי ויותר קל להפקה מאשר דיבור מגומגם.
בד בבד, הולך ומתגלה קושי הנובע מנטיית המוח לדחות את שינויה של
המתכונת הנבחרת לעיבוד התהליך המוחי אשר בוססה מכבר. ביסוס תוכנית
חדשה לעיבוד התהליכים המוחיים דורשת החלטיות ויוזמה.
בשש-עשרה השנים האחרונות עסקתי בהעמקת הבנתי ובליטוש
הידע שלי בכל הנוגע לתהליך עיבוד הדיבור על-ידי אנשים שדיבורם
הנורמאלי שוטף, לעומת אנשים מגמגמים. כבר מטרות הטיפול בודאי אינן
עבודת ניחוש. מצאתי יחס ברור של סיבה והשפעה בין התהליכים המוחיים
לבין שטף הדיבור שנוצר. כאשר התהליכים הנורמאלים מושגים, התוצאה היא
דיבור שוטף שנשמע נורמאלי (Dahm
& Kaplan, (2000.
מהירות הדיבור וקצבו הנם גמישים ונורמאלים. כל זה נשמע אידיאלי. יחד
עם זאת קיים מכשול גדול מאוד בו נתקלים אנשים מגמגמים ואשר מונע מהם
שימוש בתהליך פשוט יחסית לתהליך המסובך ביותר בו הם נוקטים. המכשול
הזה הוא עצם עשיית שינוי!
חלק מן הטבע האנושי הוא להתנגד לשינויים. אנשים
מגמגמים בדרך-כלל רוצים שדיבורם ייעשה שוטף אולם הם אינם מוכנים
לתחושה של שטף. הם אינם מוכנים לוותר על שליטה. הם אינם מוכנים לשמוע
את הצליל של קולם הטביעי. הם אינם מוכנים לחשוב על הרעיונות מבלי
לחשוב על המלים. הם אינם מוכנים ממש לדבר בבהירות ובברור. לעיתים
קרובות הם נאבקים לא לשנות את התנהגותם מכיוון שהשקפתם הנה ששינוי
הוא העמדת-פנים ומשחק-תפקידים וש"אין הם עצמם".
שינוי איננו מקובל כחלק מן הדינמיקה של החיים. אנשים
מגמגמים, בשמעם עצמם מדברים בשטף, מתקשים לקבל את עצמם החדש או השונה
שנוצר. הם אינם חשים בנוח עם המוזרות החדשה שהם יצרו בעצמם.
פיתוח דרך חדשה להפקת דיבור הנה אך חלק מתכנית
טיפולית שלמה. זריעת זרעי השינוי הנה בעלת חשיבות שווה. במהלך הטיפול
אנשים יכולים לעשות צעדים להשגת היעד שהם מבקשים. כאשר הם מטפחים
גישות חדשות, אמונות חדשות, ועמדות התמודדות חדשות יחד עם שימושם
בדרך חדשה להפקת דיבור, הם יכולים לדבר בשטף. טיפול אינו יכול לעבוד
מעצמו. רק האדם שמגמגם ומעוניין בשינוי יכול לחולל את השינוי ולקבלו
כחלק בלתי ניפרד מעצמו. אזי תהיה להם הצלחה וחוויה טיפולית מתגמלת.
Braun, A.R.., Varga, M., Stager, S., Schulz,
G, Selbie,S., Maisog J.M., Carson, R.E., Ludlow, C.L. (1997) A
typical lateralization of hemispheral activity in developmental
stuttering: an H2 15O positron emission tomography study. In W.
Hulstijn, Pascal H.H.M. van Lieshout, & H.F.M. Peters, (Eds.),
Speech production: motor control, brain research and fluency
disorders. (pp. 279-292) Amsterdam, Netherlands: Elsevier.
Dahm, B.L and Kaplan,
Y., (2000) Speech naturalness of stutterers following generating
fluent speech therapy, In Bosshardt, H., Yaruss, J.S. & Peters,
H. (Ed), Fluency disorders: theory, research, treatment and
self-help: Proceedings of the Third World Congress on Fluency
Disorders, (361-366). International Fluency Association,
Netherlands: Nijmegen Press.
Finitzo, T.., Pool, K.D., Freeman, F.J., Devous,
M.D.,Sr., & Watson, B.C. (1991). Cortical dysfunction in
developmental stutterers. In H.F.M. Peters, W. Hulstijn, & C.W.
Starkweather (Eds.), Speech motor control and stuttering
(pp. 251-262) Amsterdam: Elsevier.
Ingham, R.J., Fox,
P.T., & Ingham, J.C., (1997) An H2O15
positron emission tomography (PET) study on adults who stutter:
Findings and implications. In W. Hulstijn, Pascal H.H.M. van
Lieshout, & H.F.M. Peters, (Eds.), Speech production: motor
control, brain research and fluency disorders. (pp. 293-305)
Amsterdam, Netherlands: Elsevier
|
