אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל

רשומה מתוך הבלוג של דלית פז בתפוז בלוגים

כבר שנתיים שאני מקדישה כמה שעות ביום לחיפוש עבודה ועדיין לא הצלחתי למצוא את המשרה המיוחלת. החודשים הראשונים לחיפוש העבודה היו מיד לאחר שסיימתי את התואר הראשון בתקשורת, ואפשר להגיד שהייתי בררנית. רציתי כל-כך לעבוד במקצוע אותו למדתי עד שלא ראיתי את עצמי עובדת במשהו אחר. לאחר מכן, כבר התחלתי להתפשר ושלחתי קורות חיים לכל מיני משרות. אכן היו כמה ראיונות, הרבה טלפונים ופקסים, אך הכול היה לשווא.

ברשותכם, לפני שאני ממשיכה, אעצור רגע. יש לי וידוי קטן; אני מגמגמת.

הגמגום התחיל בערך בגיל חמש ומאז אפשר לומר שאנו מנהלים מעין יחסי אהבה-שנאה שכאלה. לעיתים אני דווקא מחבבת אותו; אני נהנית לשלוף אותו מידי פעם שאני זקוקה לעזרה או בימים שאני שוקעת ברחמים עצמיים וממררת על גורלי. אבל רוב הזמן הוא האויב הגדול ביותר שלי, בייחוד בכול מה שקשור לעבודה. בכל פעם שאני רואה באתרי האינטרנט משרה כשלהי ומקום העבודה מציין רק מספר טלפון ללא מספר פקס, אני נמלאת כעס. כן, מה לעשות, כשמתקשרים אליי ואני לא צריכה להציג את עצמי יותר קל לי, אני מודה.

אני חייבת לומר שהגמגום שלי קל יחסית, ויחד עם זאת בכל פעם שאני צריכה להתקשר לבנק, לחברת האשראי, לחברת הסלולר או הכבלים אני נתקפת חרדה איומה. בכל פעם שאני צריכה להציג את עצמי, להסביר מה אני רוצה או מבקשים ממני את מספר הזהות, הטלפון או האשראי שלי, אני מתחילה לשמוע בתוכי קולות מלחמה: המוח יודע מה בדיוק הוא רוצה להגיד, הוא יודע גם את כל המספרים שציינתי אבל הפה והאותיות שאמורות לעבור דרכו פשוט משתתקים להם באחת. כך בדיוק קורה גם כשאני צריכה להציג את עצמי בפני מעסיקים פוטנציאלים או כשאני מגיעה לראיונות עבודה.

לא אחת קיבלתי מנציגים כשלהם, שכרגע אני לא זוכרת את שמם, תגובות די מעליבות בנוסח: "מה, את לא זוכרת את מספר תעודת הזהות שלך?", "שכחת איפה את גרה? או "איך זה שאת לא זוכרת את מספר הטלפון שלך?". אל תטעו, אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי הנציגים של החברות השונות איתם אני בקשר. הם ודאי לא יודעים בתחילת השיחה את הסיבה שבגללה שטף הדיבור שלי נתקע, וכאן נוצרת בעיה נוספת. לפעמים, כשאני מתקשרת למקומות שונים לבירורים או סידורים, הדיבור שלי מעט נתקע אבל השיחה בכל זאת די קולחת וזורמת; אך במקרים אחרים לדיבור שלי יש חיים משל עצמו וברגעים הכי קריטיים הוא נתקע לגמרי. במצב כאלו, כשהנציג או הנציגה שמעבר לקו השני מגלים סבלנות אני עוצרת לרגע ואומרת "אני מגמגמת, אז אשמח אם תהיה לכם סבלנות". אז, אני זוכה לשקט של כמה שניות ומיד לאחר מכן ישנה תגובה כמו: "לא נורא, אל תתרגשי, זה בסדר. יש לנו את כל הזמן שבעולם"

נסו לנחש מה אני מרגישה באותו הרגע. הקולות שבראשי חוזרים והפעם הם חסרי ביטחון, מלאי רחמים עצמאיים. מה גם שאני מצטערת על הרגע שבו העדתי על עצמי שאני מגמגמת כי גרמתי להם להתייחס אליי במשנה זהירות ולא לכך התכוונתי. א, אני חושבת שלגמגם זה בהחלט דבר נורא, לפחות מבחינתי. ב, מי בכלל אמר לכם שאני מתרגשת? ג, אני יודעת שלמרות הכול זה בסדר כי אני חיה אם זה ואם הייתי יכולה לשנות משהו הייתי משנה. ו- ד, ברור שיש לכם את כל הזמן שבעולם, אין לכם ברירה. תגובה שכזאת הופכת אותי ברגע לילדה קטנה; היא מותירה אותי חשופה ומעלה בי שוב תחושות של תסכול וכאב המלווים אותי לעיתים קרובות. עדיף שהיו שותקים וממשיכים לתת לי לדבר או אומרים לי: "אוקיי, דברי, אני מקשיב או לחילופין מקשיבה".

הדבר נכון גם בנוגע לעבודה. אין תחושה נוראה יותר מכך שעל שולחן המחשב שלי מחכים פתקים עם מספרי טלפון של מקומות עבודה רלוונטיים ובכל פעם שאני רוצה לחייג אני פשוט נאלמת דום ומוותרת. גם בראיונות העבודה המעטים שהיו לי כששאלו אותי לשם הרחוב שבו אני גרה או העיר שבה אני מתגוררת, לקח לי בערך חצי דקה עד שהצלחתי לענות. כשהסתיים הראיון הייתי בטוחה שאת העבודה הזאת אין סיכוי שאני מקבלת- מה שבסופו של דבר התברר נכון. פעמים רבות אני אומרת לעצמי שאני מסוגלת לעבוד, שאני יודעת לעבוד והראיונות או הישיבה שלי בבית במשך שנה וחצי פשוט לא משקפים את האדם שאני. יש בי חריצות, מוטיבציה ועוד תכונות שלא אפרט כאן כי אני חושבת שאין האדם מעיד על עצמו או מפאר את שמו.

תחשבו על זה, מה בסך הכול אני רוצה או מאחלת לעצמי. אלו הדברים האלמנטאריים שבלעדיהם האדם לא ממש יכול להתקיים או שהוא מתקיים אך חש ממורמר, עצוב ולא מאושר. גם אני רוצה להתעורר בבוקר ולדעת שיש לי למה לצפות. גם אני רוצה לקום בבוקר, להתאפר, להתבשם ולדעת שאני הולכת לפגוש אנשים, גם אני רוצה לעבוד ולהרגיש שאני תורמת משהו לחברה בה אני חיה ועושה למען אנשים אחרים, גם אם זה בעקיפין. גם אני רוצה שחיי יהיו בעלי משמעות מלבד רביצה יום- יומית על הספה מול הטלוויזיה או שהייה ממושכת מול המחשב. אתם יודעים מה, אולי אלך להתנדב, אכתוב ואנסה למלא את היום בכמה שיותר דברים שייגרמו לי להרגיש טוב עם עצמי. בינתיים, אמשיך כמובן בחיפוש העבודה במלוא המרץ עד שאמצא את המעסיק שיהיה מוכן להרים את הכפפה ויבין שגמגום הוא לא מחלה. כן, כי גם אני רוצה.