אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל

"יש לחזק ולהבליט את התכונות החזקות שבנו שבזכותן נדחיק לקרן זווית את בעיית הגמגום אך נדע להתגבר עליה לכשתצוץ". חנן גרף פונה אליכם המגמגמים בנימה אישית

אני בן 55 ומאז שאני זוכר את עצמי אני מגמגם. בשלב די מוקדם בחיי החלטתי שהגמגום לא יעיב על דרכי בחיים. נכון, זו החלטה סובייקטיבית; האם אצליח ליישם אותה? הצלחת היישום תלויה ברוב המקרים בסביבה, בנכונות החברה וברצונה לקבל אותי כפי שאני. ובכן, ממרום גילי וניסיוני אני קובע: הצלחתך בחיים ובהתמודדות עם הגמגום היא עניין סובייקטיבי. ברגע שהשלמת עם המציאות - הבעיה עוברת לסביבה.

סביבת הילדות, כפי שכולנו מכירים, אינה סולחת. ילדים אינם אוהבים חריגים ולא אחת נהגו לצחוק ולהקניט אותי. תחילה התעצבנתי ונפגעתי, אך מהר מאד למדתי להתעלם מצחוקם וכן להבליט מולם את התכונות החזקות שבי. לדוגמא: הייתי ספורטאי טוב - אהבו לשחק אתי באותה קבוצה, יש לי חוש הומור ספונטני (לא ממליץ אגב למגמגמים לספר בדיחות – אנחנו רק מקלקלים אותן) והייתי תלמיד טוב, כזה שנתן להעתיק. בבית הספר הייתי מאד פעיל חברתית ונבחרתי בדרך כלל לוועד הכיתה ובתיכון הייתי חבר במועצת התלמידים. התנדבתי גם לפעילות בקהילה במסגרת ארגון "נוער לנוער" והייתי סגן יו"ר סניף פתח תקווה ומסגרת זו נבחרתי לייצג את הארגון בכנס עולמי בארה"ב בתור חבר במשלחת נוער. כל אלו נטעו בי ביטחון עצמי רב. הוכחתי לעצמי שברגע שאני השלמתי עם הגמגום לא נותר לשאר העולם אלא לקבל אותי.

אודה ולא אבוש, במקרים מסוימים הפכתי את הגמגום ליתרון. בבית הספר למשל נחסכה ממני חובת ההצבעה וההשתתפות הפעילה בשעורים. המורים הבינו שיש בעיה וברגישותם חסכו ממני מבוכה. היה רק המורה לתנ"ך בכתה ט', בנצי, שהיה גם מחנך הכיתה. הוא החליט בניגוד לחבריו המורים לנסות ולעשות לי "ריפוי בעיסוק". הוא נהג להטריד אותי בשאלות במהלך השיעורים ויום אחד בקש ממני, כפי שבקש משאר התלמידים, לקרוא פרק מהתנ"ך. רק הצלצול להפסקה גאל את חברי לכיתה מהייסורים לשמוע אותי קורא. באוניברסיטה המבחנים היו בעל פה והמרצים שהבינו שיש להם עסק עם מגמגם נהגו לקצר את משך המבחן. לא נעים, אבל באותם המקרים השתדלתי לגמגם יותר מהמקובל ולהפוך חסרון ליתרון.

היו גם ניסיונות טיפול אותם יזמה אמי. טופלתי במשך שנה בתדירות של פגישה שבועית על ידי פסיכולוגית בבית החולים "שלוותה ברמתיים". הדבר היחיד שבזכותו החזקתי מעמד בטיפול היה מנת הפלאפל שהרשו לי לקנות במרכז רמתיים (מומלץ) בגמר הטיפול. טופלתי גם בטיפול חדשני בבית החולים "בלינסון" על ידי קלינאית תקשורת שגם לו לא הייתה כלל השפעה עליי. "אין מה לעשות" אמרה הקלינאית לאמי "הגמגום לא מפריע לילד לכן אינו מקפיד לבצע את ההנחיות".

עם זאת, המקום היחיד בו הצליחו לערער את ביטחוני העצמי היה בצבא. ראשית, קבלתי זימון למבדקי קורס טיס. עברתי סדרה לא קלה של מבדקים עד שהגעתי לשיחה עם פסיכולוג שלא האמין שעברתי את כל מסכת "עינויי" המבדקים כדי שיראה לי את הדרך ליציאה – סוף ידוע מראש. מיד לאחר מכן, קבלתי זימון למבדקים ליחידה מיוחדת. גם שם, בשיחה עם מפקד היחידה לאחר סיום מוצלח של מבדקים קבלתי סתירה: "יש לך קב"א גבוהה; בגיוס הקרוב אנו צריכים שניים עם נתונים כמו שלך ומייעדים אותם לקצונה. מאחר ובגלל הגמגום לא תוכל להיות קצין, לא נוכל לקבל אותך ליחידה". ושוב ממרום גילי וניסיוני יורשה לי לומר בצניעות, הייתי יכול להיות קצין לא פחות טוב מהקיימים. נפגעתי. יצאתי מהמפגש עמו, הסתתרתי בשולי החורשה שבה הזעתי במאמצי המבדקים שעות קודם לכן ובכיתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי בגלל הגמגום. כפי שהבנתם, לא נתתי לעצמי לשקוע במרה שחורה של רחמים עצמיים; העברתי דף וחזרתי להיות עצמי לאחר מאבק פנימי לא קל.

לאחר השירות הצבאי נשאתי אישה מבינה ואוהבת ונסענו לאיטליה למטרת לימודים. מהר מאד נגמר לנו הכסף וכדי לקיים עצמנו היו שתי אפשרויות: להתעלק על ההורים או למצוא עבודה. אנחנו בחרנו בדרך השנייה. התגייסתי לשרות הביטחון הכללי ובצעתי עבודות אבטחה במושאים ישראליים באיטליה. עברתי הכשרות וקורסים שונים בביטחון ולימים מוניתי לתפקידי ניהול. למרות הגמגום העברתי קורסים לחניכים, הייתי ממונה על קשרים עם משטרות מקומיות וייצגתי את הארגון בתחום אחריותי מול גורמי ממשל איטלקים – ללא רגשי נחיתות. כולם הבינו שאני מגמגם וקבלו זאת. העריכו תמיד את תוכן דברי ולא הפריע האופן שבו הם הוצגו. לאחר שנים חזרנו לישראל והמשכתי לעבוד בשרות בתפקידים שונים כאשר המשמעותיים מביניהם היו: קצין הביטחון של המשרד לאיכות הסביבה (1993-1995), מנהל אגף ביטחון ברכבת ישראל (1995-2005) וחבר בהנהלה הבחירה של הרכבת.

כן, ההתמודדות על התפקידים האלו לא הייתה קלה. אחת הבעיות המאפיינות את המגמגמים היא הפחד מראיון העבודה. רבים מאתנו נוטים לוותר מראש על ההתמודדות תוך אמונה כי הסיכויים נוטים לאפס. זוהי גישה תבוסתנית שאל לנו לקבלה. המטרה היא לעבור את המשוכה הראשונה, קרי, הראיון הראשוני ואין זו משימה בלתי אפשרית. חדורי רצון ואמונה אפשר לעשות זאת. אגב, איש לא יכעס עלינו אם נפעיל קצת פרוטקציה במקום שאפשר. אם עברנו, השלב הבא בדרך כלל יהיה מבדקי התאמה. שם אנו תלויים אך ורק ביכולות שלנו ולא באחרים; זה המקום שבו אנו חייבים להראות עליונות על האחרים ועלינו לעשות הכל, כולל קורסי הכנה, כדי לא לפספס את ההזדמנות. למעביד יהיה קשה להתעלם ממבדקים איכותיים ולכן עם קצת מזל – הדרך לתפקיד סלולה.

במהלך שנות שירותי התעלמתי מהבעייתיות שבגמגום. הופעתי בכנסים - גם בינלאומיים, הדרכתי דורות של אנשי ביטחון וידעתי לנהל באסרטיביות ולהציג עמדותיי בכבוד מול ההנהלה. יחד עם זאת, בשלהי שנות ה-90 פניתי ביוזמתי לטיפול בבית החולים איכילוב שנתן לי כלים טובים שבהם אני משתמש לא אחת כדי לצאת ממצבים מביכים.

מזה חמש שנים אני עצמאי ובעל חברה לייעוץ בתחום הביטחון בתחבורה ציבורית. פעילות החברה מתמקדת בעקר בחו"ל. "יצא לי של מומחה עולמי" בתחום הספציפי. אני מוזמן לכנסים ומרצה באנגלית ובאיטלקית מקצה העולם ועד סופו. עומד על הפודיום בגאון ומגמגם בביטחון רב. תוכן דברי השזור בדוגמאות מניסיוני הפרקטי בתחום מרתק בדרך כלל את הקהל והופך את אופן הדיבור (הגמגום) לחסר משמעות.

המסר שאני מבקש להעביר הוא בעיקר לצעירים המגמגמים ולהורים המודאגים שנכנסים לעיתים למרה שחורה ומאבדים תקווה. אפשר גם אחרת. עלינו להשלים עם העובדה שאנו מגמגמים, לספוג כשצריך, להעביר דף ולהמשיך. יש לנסות לשפר אך לא להתלות בטיפול בלבד; יש לחזק ולהבליט את התכונות החזקות שבנו שבזכותן נדחיק לקרן זווית את בעיית הגמגום אך נדע להתגבר עליה לכשתצוץ. והעיקר – חוסן נפשי.