אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל

גמגום הוא תופעה מוכרת המשפיעה, על פי הספרות המחקרית, על אחד מכל מאה אנשים בוגרים באוכלוסיה. תיעוד לגמגום ניתן למצוא כבר בכתבים מצריים עתיקים בהירוגליף שאותו נהוג לפרשו כ"גמגום".



במהלך השנים הועלו תיאוריות רבות לגבי מקור הגמגום והוצעו שיטות טיפול רבות ומגוונות ליצירת שטף בדיבור. הוצע שהגמגום נובע מפגם מוטורי בלשון, מהתנהגויות הוריות, כתוצאה משינוי היד הדומיננטית של ילדים על ידי המטפלים בהם ועוד. על סמך התיאוריות הללו- נדרשו אנשים מגמגים לאורך השנים לעבור ניתוחים, לשאת משקלות לאימון שרירי הלשון, לחזק את השימוש ביד שמאל כיד דומינטטית ועוד מיני טיפולים שנועדו להגביר את מידת השטף של דיבורם.

בשנים האחרונות, עם התפתחות טכניקות ההדמיה המוחית הפונקציונלית- נעשו מספר ניסיונות להתחקות אחר פעולת המוח מתוך כוונה לאתר הבדלים בפעילות ובמבנה המוח בין אנשים מגמגמים לבין אנשים שאינם מגמגמים. כך, למשל, נמצאה פעילות מוגברת במספר אזורים בהמיספרה הימנית ובצרבלום (המוח הקטן) כאשר אנשים מגמגמים מקריאים בקול (ובשטף) בהשוואה לקריאה דמומה.

במקביל, נמצאה פעילות מופחתת באזוריים שמיעתיים בשתי ההמיספרות. העובדה שממצאי המחקרים הללו הצביעו על איזורים רבים במוח העלתה את ההשערה כי גם לסיבים המקשרים בין אזורים מוחיים יש תפקיד חשוב בהפקת שפה שוטפת ולכן נערכים היום מחקרים נוספים שתכליתם לבחון דווקא את המסלולים המחברים בין איזורי מוח שונים.

בימים אלה מתקיים בארץ מחקר שמטרתו להבין איזה מסלולים במוח מעורבים בדיבור ובאיזה אופן הם שונים באנשים מגמגמים בהשוואה לאנשים שוטפים. המחקר מתבסס על הדמית MRI, שיטה מדויקת למיפוי תפקוד ומבנה המוח שאינה פולשנית (לא מזריקים שום דבר, לא שותים שום דבר).

צוות המחקר כולל חוקרים מהמרכז לחקר המוח בבר אילן (ד"ר מיכל בן שחר והדוקטורנטית ורד קרונפלד) בשיתוף פעולה עם ד"ר עופר אמיר וד"ר רות עזרתי מאוניברסיטת תל אביב. המחקר נערך בשיתוף פעולה עם המרכז לתפקודי המוח במרכז רפואי ת"א ע"ש סוראסקי (בית החולים איכילוב), ובו גם נערכת ההדמיה.


על אף שהמחקר לא מתיימר לסייע בטווח הקצר לטיפול בגמגום של מי מהמשתתפים בו, עורכי המחקר מקווים שהמחקר ישפיע בעתיד על האפשרות לאבחן סוגים שונים של גמגום, וכן על היכולת להתאים שיטות טיפול שונות לאנשים שונים.