מטרת מחקר זה היתה לבדוק את ההתנהגות הדיבורית של מאזינים בזמן שיחה עם אדם מגמגם בהשוואה להתנהגותם הדיבורית עם אדם שדיבורו שוטף. במחקר השתתפו 10 מאזינות, שבאו באינטראקציה עם אדם שדיבורו מגומגם ועם אדם שדיבורו שוטף.
מאפייני השיחה שנבדקו היו: (1) קצב הדיבור של המאזינות ו-(2) התערבויות שנעשו על ידי המאזינות כלפי הדובר: אישורים, הפרעות והשלמות. תוצאות המחקר מראות כי המאזינות נטו לדבר מהר יותר אל הדובר המגמגם מאשר אל הדובר הלא מגמגם. לא נמצאו הבדלים בין הכמות היחסית של ההתערבויות (כלומר: אישורים, השלמות והפרעות) שנעשו על ידי המאזינות כלפי שני הדוברים. לעומת זאת, בשיחה עם הדובר המגמגם, נמצא כי המאזינות הפיקו משמעותית יותר התערבויות ברגעי הגמגום מאשר בזמן שדיבורו של הדובר היה שוטף. הממצאים, כי המאזינה מדברת מהר יותר אל הדובר המגמגם וכי היא מראה כלפיו יותר התערבויות ברגעי הגמגום שלו, יכולים להסביר את התחושה הקשה של האנשים המגמגמים לגבי שותפיהם לשיחה בחיי היום יום.
- תגובות
