הקשר בין גמגום לתורשה הוא שאלה מעניינת אשר נבדקת בימים אלה במחקר בין-לאומי נרחב. באופן כללי, ידוע שיש בגמגום מרכיב תורשתי מסוים. למשל, כבר שנים רבות ידוע שיש משפחות בהן יש מקרים רבים של גמגום, ולעומתן משפחות בהן אין אפילו מקרה אחד. יש דיווחים על אחים, תאומים זהים, אשר גדלו בנפרד זה מזה, וברבות הימים שניהם החלו לגמגם.
קיימים דיווחים דומים רבים. מצד שני, לעומת הדיווחים הללו, יש משפחות רבות בהן אחד ההורים, או אפילו שניהם, מגמגמים ואף אחד מהילדים אינו מגמגם. בשנים האחרונות, כאמור, מתבצע מחקר מקיף אשר מנסה לבחון האם גמגום הוא דבר המועבר בתורשה, והאם ניתן לזהות את הגן "האחראי" על הגמגום. ממצאי המחקר מצביעים על כך שבמשפחות רבות של ילדים מגמגמים, ניתן למצוא קרוב משפחה כלשהו אשר גם הוא מגמגם.
לעומת זאת, במידה ואדם מסוים מגמגם - אין כל סיבה להניח שגם ילדיו יהיו מגמגמים. אמנם הסיכוי שלו להוליד ילדים מגמגמים מעט יותר גבוה מאשר של אדם אחר, אך הדבר אינו עובר בתורשה כמו תופעות גנטיות אחרות (למשל, כמו צבע שער, צבע עיניים, מבנה גוף וכד'). לכן, התשובה לשאלה האם גמגום עובר בתורשה אינה פשוטה: באופן סטטיסטי, התשובה היא שבגמגום יש מרכיב תורשתי, אך באופן מעשי - לא ניתן לצפות שילד של הורה מגמגם יהיה גם הוא מגמגם.
ד"ר עופר אמיר
קלינאי תקשורת
