אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל

השימוש בהיפנוזה לטיפול בגמגום אינו כלי חדש. כבר בראשית המאה ה19- נערכו ניסיונות בתחום. טכניקות היפנוטיות נבחנו כאמצעי להשגת הרפיה עמוקה. מטופלים למדו לבצע הפנוט עצמי על מנת להגיע להרפיה גם כאשר המטפל אינו נוכח.
במקרים רבים דווח כי כבר במהלך טיפול ההיפנוזה הראשון, ואפילו לפני שהוחל בתהליך טיפולי מסודר, חשו המטופלים הפחתה משמעותית בחומרת הגמגום. מטפלים מסוימים חושבים שאפקט זה יכול לסייע למגמגם להאמין כי הוא יכול להגיע לשטף דיבור, ובכך לסייע בהגברת הביטחון העצמי בתחום הדיבור. הבעיה מתעוררת, במרבית המקרים, לאחר זמן קצר. השיפור בחומרת הגמגום, דרמטי ככל שיהיה, חולף לרוב לאחר זמן קצר יחסית.

בסקר שנערך בין קלינאי תקשורת המשלבים היפנוזה בטיפול בגמגום באנגליה, בשנת 1990, נמצא כי מרבית המטפלים רואים בהיפנוזה כלי להשגת הרפיה באופן יעיל ומהיר בחדר הטיפול, אך לא ככלי טיפולי ייחודי לגמגום. עם זאת, הקשר הקיים בין גמגום לתחושת מתח וחרדה ממשיך לתרום לעניין בהיפנוזה ככלי טיפולי עבור אנשים מגמגמים.
חשוב לדעת כי הדיווחים המקצועיים והאמינים הקיימים על טיפול בהיפנוזה לאנשים מגמגמים מועטים ביותר.

כלהמחקרים הקיימים בנושא, מבוססים על ניסיונות קליניים מצומצמים ביותר או אפילו על טיפול שנערך לאדם אחד בלבד.
על סמך דיווחים שכאלה, לא ניתן לקבוע, בשלב זה, אם היפנוזה היא כלי יעיל לטיפול בגמגום. הניסיון הקליני בנושא מחזק את התחושה כי היפנוזה יכולה לסייע בהפחתת מתחים וחרדה, אך נראה כי השפעת ההרפיה המושגת בחדר הטיפול  לא עורכת זמן רב, לאחר סיום הטיפול.

מאת: ד"ר עופר אמיר - קלינאי תקשורת